דיאלוגיות בעת משבר – עבודה במרחב העצמי הדיאלוגי בזמן חירום לאומי

מאת: עומר אנדר

כְּשֶׁאֶפְגֹּשׁ בְּךָ

אֶשְׁמֹט כָּל קְצֵה דְּיוֹ שֶׁל הֲבָנָה שֶׁיָּבְשָׁה,

לְלַמְּדֵנִי הִתְמַסְּרוּת.

ְאֶשְׁמֹר אוֹתְךָ אַחֵר-לִי.

כְּשֶׁאַכִּיר אוֹתְךָ עַל-אֱמֶת אֲנַחְנוּ נִהְיֶה אֲחֵרִים,

נִפָּגֵשׁ וְנַכִּיר בָּנוּ שׁוּב וָשׁוּב,

כָּל פַּעַם מֵחָדָשׁ.

בתקופה זו הנגועה בטראומה וחירום ישנו צורך כללי בהשבת תחושת שליטה ובהירות פנימית, ותחושה של חיבור לכלל. לא לחינם נבחרה הסיסמה "יחד ננצח", ביטוי שמחזיק את הצורך בביטחון והתקשרות. רבים מאתנו ומן המטופלים שלנו עוסקים בימים אלו בתכנים הקשורים למצב הבטחוני והמדיני, ובו בזמן שברור לנו שעיסוק זה הוא טבעי, מעין "צו השעה" קולקטיבי, הוא מגיע באופנים רבים ובמגוון רחב, אשר מזמינים היכרות עם האדם שהיה טרם המשבר הנוכחי, טרם 7/10. הזמנה זו היא חיונית בעיני, שכן מצב חירום מצמצם את הממד הכרונולוגי, ממקד בהווה המיידי, או בעבר והעתיד הקרובים, למען הישרדות. בעוד שהדבר מועיל ברגעי קיצון, לאורך זמן הוא מגביל את המגע עם חלקים רבים באדם, עם ההיסטוריה החווייתית שלו ועם הנראטיב העצמי. חוויית החירום והצמצום בממד הכרונולוגי מביא גם לצמצום בדיאלוג הפנימי.

דיאלוג, מונולוג והמרחב הדיאלוגי בעת חירום

דיאלוג הוא מצב בו שני צדדים לפחות מעבירים מידע אחד לשני, ונתונים לשינוי אחד של השני דרך קבלה והטמעה של המידע שנמסר. יש שרואים את הדיאלוג כעקרון בסיסי בביסוס העצמי, ואם נתבונן על השיח הפנימי שלנו נבחין די בקלות כי הוא רווי בקולות, שלעיתים נמצאים ברב-שיח. תופעה זו מכונה העקרון הדיאלוגי של המיינד. דיאלוג אמיתי מחייב יחסים של אני-אתה: שני צדדים בעלי פתיחות לאחרות (Otherness) הקיימת ביניהם, אחרות המחזיקה את האפשרות ללמוד ולהשתנות, את החיות שבקשר, ואת המוטיבציה להמשיכו. זאת להבדיל מיחסים של אני-לז, בהם רק לצד אחד כביכול יש סובייקטיביות, בעוד האחר חסר אותה. אלו יחסים פונקציונליים, א-סימטריים ומונולוגיים בדרכם: צד אחד יודע, וצד אחר ידוע, ומעבר המידע מתרחש באופן חד סטרי (ביקורת עצמית רעילה היא דוגמה למונולוגיות פנימית כזאת).

בזמנים של חירום, טראומה וחסך חריף, נוצר באופן טבעי נתק דיאלוגי, כאשר האדם פונה לעבר התמודדות אד-הוק, לשמירה על גופו ונפשו באמצעים זמינים, ולעיתים גסים, ואינו פנוי, לרוב, לראות באחר את אחרותו, את הלא-מוכר. זאת משום שחוסר בהירות במצבים אלו מדגישה את הפגיעות וחוסר המוגנות. במצבים ותקופות של חירום, אנשים וקהילות מחפשים פשטות. קיימות דרכי התמודדות דיאלוגיות, אך הן מחייבות משאבים, פניות רגשית, מחשבתית וקשבית, על מנת לשמר את האפשרות ליחסים של אני-אתה. הדברים רלוונטיים ליחסים תוך-אישיים, בין צדדים שונים של האדם, כפי שהם ליחסים בינאישיים. לאור אלו, סביר שנפגוש אנשים המתלוננים על עלייה בבדידות בתקופות משבר, על חוסר בהירות עצמית ובלבול, על צמצום רגשי או לחילופין צמצום טווח הרגשות לכדי רגשות בודדים בולטים (למשל כעס או פחד בתקופה זו).

יצירת מגע וטיפוח יחסים דיאלוגיים

מזווית דיאלוגית ניתן לראות את העצמי כמרובה, מקיים ריבוי של חלקים או "עמדות אני", המקיימות יחסים ביניהן, בתהליכים דומים לאופן שבו מתנהלים יחסים חברתיים, לרבות קיום של יחסי כוח. עמדות-אני שונות במערך העצמי, המכונה מרחב (Landscape), כמו-נעות לרוחבו ואורכו, יוצרות קואליציות, מושתקות, משיגות כוח ומפעילות אותו על אחרות וכד'. הדבר קורה מעצמו, ללא התערבות, ובדרך כלל "עובד", באופן שבו מרחב העצמי מקיים תנועה ושינוי מספקים לצורך התאקלמות עם המציאות החיצונית לאדם. עם זאת, שינויים משמעותיים במהלך החיים, ובפרט שינויים חדים ופתאומיים כמו פרוץ מלחמה ומשבר לאומי, יוצרים אתגר על המערך הפנימי של העצמי.

במהלך החודש האחרון, מאז ה-7/10 חוויתי בעצמי ובמטופלים חוסר בולט במרחב דיאלוגי, חוסר בשיח פנימי פורה ומשתנה, ובקשיים חדשים ביצירת שיח כזה עם הסביבה. כאשר המטופל עסוק בשגרת היום יום שלו, ובפרט כאשר זו רוויה בתכנים הקשורים למצב הבטחוני, אנסה לסייע לו לייצר מרחב דיאלוגי, לשקם את השיח הפנימי, ולשמר מידה של אחרות בעצמו. זו על מנת לסייע לו להשיב לעצמו את תחושת החיות, ההמשכיות, והמורכבות הפנימית המיטיבה, שהיא בסיס לחוסן נפשי. אוכל לעשות זאת בדרכים שונות, כל עוד אשמור לעצמי את האפשרות לא להבין "עד הסוף", ולקחת בחשבון שלחוויה האנושית אין סוף, תמיד יש עוד, שכן היא נמצאת בתהליך השתנות, וכי המבט עצמו הוא סוכן שינוי. מבחינה טכנית, אוכל לעשות שימוש בכיסאות, ייצוגים, שפת חלקים, אמנות וכו', למעשה כל דבר שיאפשר את המשך התנועה וההיכרות עם החלקים השונים שעולים. שאלה אחת שעשויה לסייע בתהליך: אילו עמדות חסרות במערך העצמי, כפי שזה משתקף מן השיח או התכנים שעולים, על מנת לשמש את המטופל כעת?

תמונה כמרחב דיאלוגי

אדגים מהלך של יצירת מרחב דיאלוגי בעזרת שימוש בייצוג ויזואלי – תמונה מהמדיה. לצורך ההדגמה אציג את ההתערבות כראיון, ההתערבויות מודגשות ובמירכאות והערות נוספות על תהליך ונרטיב בסוגריים.

הזמנה:

"תוכל השבוע לשים לב לתמונה או תמונות שאתה רואה במדיה שמושכות את תשומת הלב שלך באופן מיוחד? אם תוכל לצלם אותן ולהביא למפגש הבא שלנו, זה יכול לעזור לנו כדי להבין אותך יותר. מה דעתך?"

[ההנחה היא שתשומת הלב נמשכת לאובייקטים התואמים לגוון הרגשי הדומיננטי, ולצורך הרגשי שמגולם בו. על כן ההנחיה מנוסחת באופן כזה שלא מעודד חשיבה וניתוח, אלא שימת לב ופעולה ספונטנית. במפגש הקרוב אבקש מהמטופל לתאר לי באופן גרפי פשוט מה הוא רואה בתמונה, ומאיזו סיבה בחר את התמונה הנוכחית]

בשבוע שעבר התפרסמה התמונה הבאה, המתארת איחוד בין החיילת החטופה המשוחררת, אורי מגידיש, לבין משפחתה. ניתן לראות בתמונה את אורי במרכז, משמאל אליה את אמה, המחבקת אותה, ואת דודתה עומדת זקופה, מפנה את ראשה למצלמה. מימינה של אורי ניתן לראות את אביה, ביד אחת חובק את בתו, ובשנייה את בנו.

צילום: דוברות שב"כ ואתר YNET

"מה משך אותך בתמונה הזאת? איזו כותרת היית נותן לה במבט ראשון?"

אני חושב שבמבט ראשון הבנתי שמדובר בתמונת ניצחון, או יותר נכון רציתי שבכך יהיה מדובר. אם הייתי נותן כותרת באותו רגע אולי היא הייתה "מפגש עם החיים, ניצחון של משפחה אחת".

[השאלה לגבי המשיכה לתמונה מיועדת לעורר את הגלוי ולרמז על הסמוי – הרצון בניצחון הוא גלוי, בעוד שהצורך שנמצא מאחוריו, והרגשות הנושאים את הצורך, נותרים סמויים עדיין. הבקשה לכותרת מאפשר למסגר את העמדה הראשונית ומסייעת לארגן את הנרטיב]

"וכשאתה מתבונן בה כרגע, מה אתה רואה? לאן המבט הולך? מה עולה בך תוך כדי?"

[ההכוונה לרגע הנוכחי מיועדת לעורר מבט רענן על התמונה, ומכווינה את התהליך החווייתי. השאלה לגבי משיכת המבט מכווינה גם היא לעבר עמדה חווייתית ומתבוננת, תוך שימת לב למה שעולה]

ראשית העיניים שלי הולכות למרכז, לאורי, שהיא הדמות הראשית שסביבה ההתרחשות הזאת בנויה. אני מביט בפניה ורואה חיוך, אך הוא נראה לי מעושה. איכשהו אני רואה שם עצב ופחד, אבל אולי זה שלי. בכל מקרה אני מרגיש עצב כשאני מביט בה. בו-זמנית אני מרגיש גם הקלה.

[תגובה שמציגה מורכבות פנימית ומזמינה חקירה של הרגשות השונים. עולות שאלות – האם אפשר לשמוח, האם השמחה היא אמיתית? יש דיסוננס בין מה שהעין רואה לבין מה שה-"לב" מרגיש]

אני ממשיך ומתבונן באמא שלה, רואה חיוך אמיתי, מרוגש, ורואה את האחיזה שלה את בתה בשתי ידיים, כאילו מוסרת "אני לא אעזוב אותך יותר". בו זמנית הראש מונח על כתפיה של הבת, ומעורר בי את הרצון להרגיש את ממשות הנחמה, להתנחם, להישען. אני רואה אמא שקיבלה בדיוק את מה שייחלה לו, וזה מעורר בי סיפוק ורוך.

[תגובה זו מסבירה את תחושת ההקלה שדווח עליה קודם לכן, ישנו הדהוד של סיפוק ונחמה. חקירת המשך עשויה להניב עמדות עצמי-כהורה, עצמי-כילד וייצוגים שונים של דמויות התקשרות]

אני ממשיך לכיוון הדודה, ורואה עוצמה וזקיפות. גופה פונה לעבר המשפחה, אך המבט מופנה ישירות למצלמה, עם חיוך בלסת חשוקה, שמוסר גאווה, כוח ואלי גם זיק של הומור. ישנו מתח בין התנועה של הראש לבין המונחות של הגוף, ואני נותר עם מסר של "אני עדיין על המשמר".

[תגובה המעוררת עמדה של שומר, "עדיין על המשמר". זו עמדה שמאפשרת חיבור לכוח וגם להומור]

מכאן אני נע לעבר האב, ומיד חש כאב עמוק ודמעות שממתינות בגרון. אני רואה אבא שחובק את שני ילדיו, עושה את תפקידו כשומר המשפחה, ראשו מעט נטוי לכיוון בתו, ומרמז לי בכך על הכיוון ממנו משמרתו הופקרה. מבטו נראה לי כבוי, מסתיר עצב בל יתואר, ואובדן. יש בי קול שמתנגד לכך, כי הרי בתו כאן לצידו, ואולי אם אתאמץ אראה נחמה בזוויות פיו. ועם זאת, אני שב וחש את האבדן. כשאני מנסה לתאר אותו, אני מבין שמבטו מעורר בי תחושת גבריות שחוללה ואבדה, הרגשה של כשלון ואבדן ממשי. אולי התחושה של קריעה פתאומית ולא צפויה בין הורה וילד, שגם לאחר המפגש המחודש, אינה מתאחה.

[התיאור הזה, ששונה בתוכן ובעומק משאר התגובות, מגיע עם בולטות רגשית באזורים של אבדן גבריות וערך ותחושת כשלון. למרות ניסיונות להתאושש וחיפוש נחמה, הטון הרגשי נותר שלילי ביותר]

משם אני ממשיך לאחיה של אורי, ומיד אני חש את הזעם שעולה לנוכח הפגיעה. הזעם שניבט אלי מתוך פניו של האח נעשה בולט אף יותר לנוכח מבטו הכבוי והרך של האב. עולה בי מחשבה על כך שישנם רגשות שצריך דור אחר שירגיש אותם...

[לנוכח הפגיעה בעמדה הגברית, ובערך העצמי היוצא ממנה, מתעורר זעם. האמירה האחרונה לגבי "דור אחר" מצביעה אולי על החוסר הנוכחי באינטגרציה של עמדות]

המעבר בין הדמויות השונות, והחוויות שנרשמות בי לנוכח המפגש עמן, מעורר את התחושה שהתמונה הזאת חשובה בעבורי. היא מהדהדת בי שלל צדדים ורגשות המחפשים ביטוי לנוכח המצב, לנוכח שגרת החירום בה אני מצוי.

[זו אמירה חשובה, שכן היא מצביעה על כך שעמדות שונות בעצמי באות לידי ביטוי באמצעות ההתבוננות בתמונה. כאן ניתן לסכם ביחד את הצדדים השונים שעלו בתיאור, ולראות אילו מהם מבקשים ביטוי נוסף, וכיצד צדדים אלו מקדמים את הדיאלוג הפנימי ואת המענה לצרכי השעה]

"ועכשיו, כשאתה מביט בתמונה הזאת, מה עולה בך?"

עולה בי אהבה כלפי המשפחה הזאת, על אף שאני לא מכיר אף אחד מחבריה. עולה בי עצב מתוק ומוכר, ודמעות שמרגישות חשובות, הכרת תודה... אני מרגיש רחב ומעט נינוח יותר. אני מבין שאני מרגיש דומה, או שאלו שאינם מוכרים לי מרגישים לי קרובים באופן כלשהו. וזה נעים.

[כאן ישנו ביטוי של חווית הרחבה ונינוחות, חוויה שמרמזת על שינוי מיטיב במרחב הדיאלוגי. הביטוי "מרגיש דומה" מרמז על תחושת חיבור שאוששה, ועל צורך שקודם לכן היה חבוי]

"יש משהו שהיית לוקח מההתבוננות הזאת?"

עולה בי רצון לראות את המורכבות הזאת והגיוון הזה עם המשפחה שלי, לדעת שכל אחד מאיתנו מכיל הרבה פנים, וגם לזכור שאנחנו ביחד, גם אם אני לא רואה את זה, אנחנו מחזיקים אחד בעבור השני משהו, רגש, עמדה, כוונה... שגם כשזה מרגיש חלקי ולפעמים מרוחק, יש בנו חיבור סמוי שכולנו מחזיקים אותו ביחד.

[חיזוק לתחושת החיבור שנוצרה מחדש, והופעה של חמלה וראייה מורכבת של העצמי ושל המערך המשפחתי]

תהליך

ניתן לראות מעין תהליך של התגוונות ומורכבות הולכת וגוברת עם התנועה לתוך ולאורך התמונה. החל מתמונה של ניצחון, אולי הצורך המיידי, שחלקו קולקטיבי, לאור המלחמה ואירועי 7/10. עם זאת, הכניסה למרחב דיאלוגי, בו לכל אחת מן הדמויות יש מקום והזדמנות להדהוד במתבונן, מאפשר למתבונן עצמו לזהות חלקים שונים בו, שהיו חבויים לנוכח מצב מונולוגי – מצב בו "צו השעה" ותחושת החירום ערפלו. בשיח בו ישנו דובר אחד הנושא דבריו בקול רם בהרבה משל השאר, כך גם במצב חירום קולקטיבי ואישי. המעבר מכותרת ("תמונת ניצחון") לעבר עומק התמונה, תוך הנכחה של דמויות שונות, אפשרו הגברה של חלקים ורגשות שונים. מיקוד בתחושות הגוף המתעוררות לנוכח הדמויות, ושימת מילים לנוכח התהליך, מאפשר בנייה של נרטיב לאותם חלקים דוממים או שקטים. תהליך זה של יצירת מרחב דיאלוגי תוך כדי מעבר בין חוויה לפרשנות (נרטיב), מגביר את המורכבות העצמית המיטיבה, ואת תחושת הבהירות העצמית. במקרה הספציפי שתואר, הדובר השיג תחושת הרחבה וחיבור לזולת, והפרה של תחושת צמצום, חוסר בהירות ובדידות. שינוי זה הביא גם לחוויית רגיעה.

לסיכום

מצב החירום הלאומי מעורר בקרב רבים תחושת חירום אישית, כאשר הקולקטיבי משתקף בפרטני ביתר שאת. חוויית החירום וחוסר הוודאות הממשי מביאים לצמצום במרחב הפנימי והבין אישי, ומותירים תחושה של בלבול, חוסר בהירות וניכור בינאישי ותוך-אישי. דיאלוג הוא מצב קיומי באדם, אך הוא גם משימה המאותגרת בעתות חירום, טראומה וחסך. במפגש הטיפולי האפשרויות לייצר תנאים למרחב דיאלוגי הן רבות, וזמינותן תלויה בשמירה על עקרון של ריבוי ואחרות (מלשון Other), במטופל ובמטפל, וללא תלות בגישה הטיפולית. על מנת לייצר מרחב בו יש מקום לקולות שונים, הכללה (Inclusiveness), קבלה והשתנות הדדית, ניתן להיעזר באחר הגשמי (המטפל, כיסא, תמונה, אדם או ייצוג כלשהו) לצורך הפרדה ומרחק מיטיב. "שם בחוץ" אולי נמצא מקום ליצירתיות ומשחק, לתנועה וחשיבה, שיזינו מחדש את השיח ויאפשרו למרחב הדיאלוגי לשגשג.

מקורות והשראה:

1. תיאוריית העצמי הדיאלוגי:

Hermans, H. & Hermans-Konopka, A. (2010). Dialogical Self Theory: Positioning and Counter-Positioning in a Globalizing Society. Cambridge University Press.

Hermans, H.J.M. (2002). The dialogical self as a society of mind: Introduction. Theory and Psychology, 12: 147-160.

2. פילוסופיה דיאלוגית ואתיקה:

עמנואל לווינס, "כוליות ואינסוף", הוצאת מאגנס (2010)

מרטין בובר, "אני ואתה", מוסד ביאליק (2013)

3. עמדת התמסרות בפסיכותרפיה:

בעז שלגי, "לב פקוח לרווחה", תולעת ספרים (2022)